ספר הגזעים והמקצועות גרסה מעוצבת

4 🧬 בני הכלאיים

קבוצת "בני הכלאיים" היא אחת הקבוצות המוזרות והקשות להגדרה בעולם. במבט ראשון, נראה כי מדובר במשפחה של גזעים בעלי מכנה משותף ברור: כולם יצורים המשלבים בין תכונות פיזיות אנושיות לבין תכונות פיזיות של בעלי חיים. אולם מעבר לדמיון החיצוני, כמעט ואין ביניהם קווי דמיון מהותיים.

אין להם מוצא משותף אחד, אין להם תרבות אחידה, ואין להם תפיסת עולם משותפת. הם אינם רואים עצמם כעם אחד, ולעיתים אף אינם מכירים בקיומם של האחרים כחלק מקבוצה רחבה יותר. לפיכך, "בני הכלאיים" אינם משפחה במובן החברתי או ההיסטורי — אלא סיווג צורני בלבד, שנוצר על ידי חוקרי עולם, קוסמים וסופרים שניסו לתת שם לתופעה.

המשותף להם הוא עצם קיומם: כל אחד מהם הוא תוצר של התערבות קסומה עוצמתית במיוחד. בין אם מדובר בקסמים שהטילו אלים קדומים, ובין אם בניסויים של קוסמים רבי־עוצמה, כל אחד מבני הכלאיים נוצר כתוצאה מכוח שאינו טבעי. לעיתים היו אלה ניסיונות לשלוט בטבע, לעיתים בריאה מכוונת של יצורים בעלי תכונות ייחודיות, ולעיתים תוצאה של אסונות קסם שלא תוכננו מראש.

העובדה שהם נוצרו בידי כוחות כה עוצמתיים מותירה בהם חותם עמוק. כל אחד מהם ניחן בתכונות קיצוניות – פיזיות או מנטליות - הנובעות מן החיה שבתוכו, אך מתורגמות דרך תודעה אנושית. שילוב זה יוצר יצורים מורכבים ולעיתים גם בלתי יציבים, הנעים בין שני עולמות: עולם האדם ועולם החיה.

בקבוצה זו ניתן למצוא גזעים מגוונים מאוד, ביניהם:איש הדוב — שילוב של אדם ודוב, המגלם עוצמה גולמית ועקשנות;הסאטיר — בן אדם ועז, המשלב חופש, תאווה וחיבור לטבע הפראי;הנובה — הכלאה בין אדם לפיל, יצור בעל עוצמה שקטה, זיכרון עמוק ונוכחות מרשימה;הרינוטאור — אדם וקרנף, כוח פראי ובלתי נשלט משולב עם טיפשות;הנומה — הכלאה בין אדם לאריה, יצור של עוצמה מלכותית, גאווה ושליטה טבעית;איש הלטאה — אדם ולטאה, יצור קר רוח, מחושב וקשור לאינסטינקטים קדומים;הקנטאור — שילוב של אדם וסוס, המאחד תבונה ותנועה לכדי שלמות הרמונית;

הסירנה- שילוב של אישה ודג.

למרות ההבדלים העצומים ביניהם, לכל אחד מבני הכלאיים יש נתיב התפתחות ייחודי משלו. כל גזע פיתח מקצוע ייעודי, המשקף את מהותו ואת יתרונותיו הטבעיים.

4.1 איש הדוב

איש הדוב הוא אחד מבני הכלאיים הבולטים והמרשימים ביותר, הן במראהו והן באופיו. מדובר ביצור בעל גוף אנושי מלא וראש של דוב — שילוב היוצר נוכחות מאיימת, כמעט קדומה. גובהו מגיע בממוצע לכ־2.5 מטר אצל זכרים, ומבנה גופו רחב, שרירי וכבד. מקום מושבם של אנשי הדוב הוא בגבעות המיוערות בדרום־מזרח יבשת שסיא. אזור זה, המרוחק יחסית ממרכזי האוכלוסייה, מספק להם את הבידוד שהם כה זקוקים לו — יערות עבותים, גבעות מתגלגלות ומשאבי טבע בשפע.

איש הדוב אינו יצור חברתי, ואף לא לוחמני מטבעו. להפך — הוא יצור בודד במהותו. אנשי הדוב חיים חיי פרישות כמעט מוחלטים, הרחק מבני מינם ומרוב היצורים האחרים. אין להם קהילות, אין להם ערים, ואף לא מבנים חברתיים בסיסיים. האינטליגנציה שלהם דומה לזו של בני אדם, על כל המנעד הקיים בה. יש ביניהם חכמים ויש פשוטים, אך כולם חולקים תכונה משותפת: נטייה להתכנסות פנימה. הם אינם מחפשים חברה, ולעיתים אף נרתעים ממנה. מפגש עם איש הדוב הוא לרוב קצר, ענייני ולעיתים מתוח — שכן הם אינם אוהבים שמפריעים להם, חוקרים אותם או מבקשים את עזרתם.

איש הדוב נוטה להיות זעף, ולעיתים אף קשה לגישה. אין מדובר ברוע או באכזריות, אלא בחוסר סבלנות בסיסי כלפי העולם החיצוני. הוא רגיל להסתמך על עצמו בלבד, ואינו רואה סיבה אמיתית להיקשר לאחרים. לכן, כאשר יצור אחר פונה אליו, הוא ייתקל בדרך כלל בחומה.

תכונה בולטת נוספת של איש הדוב, הנובעת ככל הנראה מן הצד השורי שבו, היא נטייה לאובדן שליטה קיצוני במצבים מסוימים. במצבים אלה נכנס המינוטאור למצב המכונה "ברסק" — התפרצות פראית של כוח ואלימות, שבה הוא מאבד כמעט לחלוטין את יכולתו לשלוט בעצמו. באופן מעניין, הטריגרים למצב זה אינם נובעים בדרך כלל מפגיעה ישירה, איום או עלבון, אלא דווקא מגירויים חושיים חיצוניים: רעש חזק ומתמשך, המולה בלתי נשלטת, עומס של תנועה סביבו, אור מסנוור או הבהובים חזקים. במילים אחרות, אלו הם מצבים של חוסר סדר קיצוני, המערערים את שיווי המשקל הפנימי שלו. במצב הברסק, איש הדוב אינו פועל מתוך כוונה מודעת אלא מתוך דחף אינסטינקטיבי, תוקף כל גורם בסביבתו ונע בכוח אדיר עד שהגירוי נפסק או עד שהוא מותש לחלוטין.

חיי היומיום של איש הדוב מבוססים על עצמאות מוחלטת. הוא מספק את כל צרכיו במו ידיו: בונה לעצמו מחסה, מכין את מזונו, יוצר את כליו ומתחזק את סביבתו. רק לעיתים רחוקות הוא נדרש לדברים שאינו יכול לייצר בעצמו. במקרים כאלה, הוא יוצא מן הבדידות — מגיע לעיירה או לכפר סמוך, מבצע חילופי סחורות, ומשלים את החסר.

למרות אופיים הבודד, אנשי הדוב אינם מנותקים לחלוטין מבני מינם. פעם בשנה מתקיים אירוע יוצא דופן: מפגש חברתי רחב היקף, הנמשך שלושה ימים ומאגד מאות אנשי דוב מכל רחבי האזור. במהלך מפגש זה, מתבצע תהליך ייחודי של זיווג. רק אנשי דוב שהגיעו לגיל בגרות — 20 שנה — רשאים להשתתף בו, וגם זאת רק פעם אחת בחייהם. אין הזדמנות שנייה. גם זכרים וגם נקבות נדרשים לבחור בן או בת זוג במהלך האירוע, ואם אינם מצליחים — גורלם להישאר לבד לעד.

כאשר זיווג אכן מתרחש, הנקבה תלד תמיד שני ולדות — זכר ונקבה. אולם בפועל, המערכת אינה מספיקה. חלק מאנשי הדוב אינם מגיעים לגיל הבגרות, ואחרים אינם מוצאים בן זוג. התוצאה היא מציאות קשה: המין נמצא בדעיכה מתמשכת. בעבר, אנשי הדוב היו רבים בהרבה, וכיום מספרם קטן בהרבה והעתיד אינו מבטיח.

4.1.1 איש הדוב — כרטיס מכני

נתוני בסיס מכניים

מעלות בסיסיות והתפתחות

כוח־קסם וכוח־סבל

4.1.2 איש הדוב — תכונות מורחבות

תכונות נשק וקרב

תכונות שטח, תנועה והסוואה

תכונות זיהוי, הבחנה וידע

תכונות חברתיות, תרבותיות ומלאכה

4.1.3 🐻 הברסק של איש הדוב

כאשר איש הדוב נחשף לתנאי לחץ קיצוניים — רעש עצום, אור מסנוור, המולה בלתי נסבלת או כאוס מוחלט סביבו — עלול להתעורר בו הברסק הקדום. זהו מצב נדיר ומפחיד, שעליו מסופרות אגדות בקרב תושבי הספר. מספרים שכאשר דוב קדום יוצא מן היער במצב כזה, אפילו טרולים ואורקים מעדיפים להסתלק מדרכו.

במצב הברסק כוחו של איש הדוב גדל ב־20+, אומץ ליבו גדל ב־20+, והוא נעשה חסין לחלוטין לפחד. הוא מתעלם מכל מינוס הנובע מפציעות, כאב או תשישות רגעית, וממשיך להילחם כאילו גופו אינו מרגיש עוד דבר. עם זאת, הברסק מסוכן גם לבני בריתו: בכל סיבוב קיים סיכוי של 25% שיאבד שליטה ויתקוף אחד מן הגיבורים האחרים או עובר אורח תמים הנמצא בקרבתו. כאשר הברסק מסתיים, איש הדוב נותר מותש לחלוטין למשך שעה.

4.1.4 🐻 איש הדוב – מסלול התקדמות

בדרגה 3 הופך איש הדוב לבן היער במלוא מובן המילה. שנות הבדידות, הנדודים והחיים הרחק מחברה לימדו אותו לקרוא את הטבע כפי שאחרים קוראים מפה. הוא יודע היכן סביר למצוא מים, אילו שורשים ופירות ראויים לאכילה, היכן מסתתרים בעלי חיים, וכיצד להפוך סביבה עוינת למקום שניתן לשרוד בו.

אם קיים מקור מזון או מים בסביבה הטבעית הקרובה, איש הדוב מסוגל לזהות אותו באופן אוטומטי. הוא גם מסוגל לבנות מחסה בסיסי מכל חומר זמין בתוך 24 שעות, כגון ענפים, אבנים, בוץ, עלים, עורות או שברי עץ. בנוסף, הוא יודע להדליק אש כל עוד קיימים התנאים הבסיסיים לכך, כמו עצים יבשים לשפשוף, אבנים הניתנות להצתה או חומר בעירה מתאים.

בדרגה 6 לומד איש הדוב לשלוט בגופו באופן המזכיר את תרדמת החורף של הדובים הגדולים. הוא מסוגל להאט את קצב חילוף החומרים שלו לרמה יוצאת דופן ולהכניס את עצמו למצב של שינה עמוקה וממושכת, שבה גופו כמעט ואינו צורך משאבים כלל.

פעם אחת בשבוע רשאי איש הדוב להיכנס לתרדמת עמוקה הנמשכת 24 שעות. בזמן זה הוא אינו משתמש כמעט באנרגיה, ולכן כל המינוסים הנובעים מחוסר מזון או מחסור במים מוקפאים למשך תקופת התרדמת ואינם ממשיכים להצטבר. בנוסף, גופו מנצל את המנוחה המוחלטת לצורך התאוששות, והוא מחלים מפציעות בקצב כפול מן הרגיל.

גם רעלים ומחלות מושפעים ממצב זה. במהלך התרדמת הם מוקפאים למעשה ואינם מתקדמים כלל. רעלים אינם ממשיכים להתפשט בגוף, ומחלות אינן מחמירות או גורמות לנזק נוסף עד שאיש הדוב מתעורר. עם סיום התרדמת חוזרים התהליכים הללו לפעול כרגיל מן הנקודה שבה נעצרו. עבור אנשי הדוב הוותיקים, שנת החורף היא לעיתים ההבדל שבין מוות בטבע לבין הישרדות כנגד כל הסיכויים.

בדרגה 10 איש הדוב מתחיל להבין את החיה שבתוכו ולשלוט בה במידה רבה יותר. הברסק איננו עוד התפרצות פראית בלבד, אלא מצב קרבי קדום שבו תודעת האדם והאינסטינקט הדובי פועלים יחד. הוא עדיין נראה מפחיד ובלתי מרוסן, אך בתוך הזעם קיימת כעת מידה מסוימת של כיוון ושליטה.

במצב הברסק הגדול כוחו של איש הדוב גדל ב־30+, ואומץ ליבו גדל ב־30+. הוא נעשה חסין מפני כל ניסיון השפעה מנטלי, לרבות פחד, בלבול, שכנוע קסום או שליטה ברצון. בנוסף, הוא אינו יכול לאבד הכרה כל עוד הברסק נמשך; גם כאשר גופו פצוע קשות, הוא ממשיך להילחם עד מוות או עד שהמצב מסתיים.

שליטתו העצמית משתפרת משמעותית. הסיכוי שיתקוף בטעות אחד מן הגיבורים האחרים או עובר אורח תמים יורד ל־10% בלבד. לאחר סיום הברסק, איש הדוב מותש לחלוטין למשך שעה אחת.

בדרגה 15 חדל איש הדוב להיות רק יצור תבוני החי בתוך היער, והופך במידה מסוימת לחלק ממנו. נוכחותו משתלבת בסדר הטבעי של החורש, ובעלי חיים פראיים חשים בו כיצור קדום השייך למקום. משום כך, בעלי חיים רגילים אינם תוקפים אותו אלא אם תקף אותם קודם.

הקשר שלו ליער נעשה עמוק כל כך, עד שהוא מסוגל לחוש בהפרות משמעותיות של הסדר הטבעי ברדיוס של 10 קילומטרים סביבו. הוא חש בשריפה המתפשטת ביער, בכריתת עצים, ובנוכחותם של ציידים הפועלים באזור. אין זו ראייה מדויקת או ידיעה מלאה, אלא תחושה פנימית חזקה המורה לו כי היער נפגע, מאוים או מחולל.

בנוסף, פעם אחת בחודש רשאי איש הדוב לזמן את זעמו של הדוב הקדום. זהו מצב נדיר ומפחיד, עליו מסופרות אגדות בקרב תושבי הספר. מספרים שכאשר דוב קדום כזה יוצא מן היער, אפילו טרולים ואורקים מעדיפים להסתלק מדרכו.

במצב זה כוחו גדל ב־40+, אומץ ליבו גדל ב־40+, והוא חסין מפני כל ניסיון השפעה מנטלי. הוא אינו יכול לאבד הכרה, אלא ממשיך להילחם עד מוות או עד תום הזעם, וכל נזק שהוא גורם מוכפל. שליטתו העצמית גדולה יותר מאשר בברסק רגיל, ולכן יש סיכוי של 5% בלבד שיתקוף בטעות אחד מן הגיבורים האחרים או עובר אורח תמים.

לאחר סיום זעם הדוב הקדום, איש הדוב מותש לחלוטין למשך שעה אחת.